צבא היבשה האוקראיני

צבא היבשה האוקראיני
Сухопутні війська Збройних сил України
פרטים
מדינה	אוקראינה
שיוך	הכוחות המזוינים של אוקראינה
בסיס האם	קייב
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	פברואר 1917 – הווה (כ־107 שנים)
מלחמות	הסכסוך האוקראיני–רוסי, מלחמת אוקראינה (1917–1921), מלחמת פולין-אוקראינה, מלחמת עיראק, מלחמת האזרחים באוקראינה, מלחמת אפגניסטן, list of peacekeeping missions of Ukraine
פיקוד
מפקד נוכחי	אולקסנדר סירסקי

כוחות היבשה של אוקראינה (באוקראינית: Сухопутні Війська ЗСУ Sukhoputni Viys’ka), הידועים גם בשם הצבא האוקראיני, מהווים את זרוע היבשה של הכוחות המזוינים של אוקראינה. הם נוצרו מתוך יחידות של כוחות הקרקע הסובייטיים, כולל שלושה מחוזות צבאיים (המחוזות הצבאיים של קייב, הקרפטים ואודסה), שהיו על אדמת אוקראינה כאשר ברית המועצות התמוטטה.

מאז עצמאותה של אוקראינה מברית המועצות ב-1991 שמרה אוקראינה על הציוד הצבאי שלה מתקופת ברית המועצות. כמו כן, הכוחות המזוינים הצטמצמו באופן שיטתי מאז 1991. מאז תחילת המלחמה בדונבאס באפריל 2014 במזרח אוקראינה, היא החלה לשדרג את הכוחות המזוינים שלה. בזרוע היבשה היו 169,000 חיילים נכון לשנת 2016.^[1] בשנת 2016, 75% מאנשי הצבא שירתו תחת חוזה העסקה. כוחות הקרקע של אוקראינה הצטיידו גם בטנקים מודרניים יותר, נגמ"שים וסוגים רבים אחרים של ציוד לחימה.^[2]

נכון לשנת 2023, חיל השריון של אוקראינה נחשב לאחד מחיילות השריון הגדולים בעולם, והשני בגודלו באירופה כשרק חיל השריון הרוסי מקדים אותו.^[3]

מאז פברואר 2024, מכהן אולכסנדר פאבליוק כמפקד כוחות היבשה. קודם שימש כמפקד המחוז הצבאי של קייב.

היסטוריה

קריסת ברית המועצות

עם הקמתם ב-1991, כללו הכוחות המזוינים של אוקראינה כ-780,000 איש,^[4] 7,000 כלי רכב משוריינים, 6,500 טנקים ו-2,500 טילים גרעיניים טקטיים. עם זאת, הבעיה איתה התמודדה אוקראינה הייתה שאמנם היו לה כוחות מזוינים עצומים, אבל היא חסרה מבנה פיקוד מתאים. לפיכך, ב-24 באוגוסט 1991, אישרה המועצה העליונה של אוקראינה את ההחלטה להשתלט על כל היחידות הצבאיות של הכוחות המזוינים הסובייטיים לשעבר, הנמצאות בשטח אוקראינה ובמקביל להקמת משרד ההגנה של אוקראינה.

הקמת כוחות היבשה

לאחר הכרזת העצמאות של אוקראינה ב-1991, ירשה אוקראינה את ארמיית המשמר ה-1, הארמייה ה-13, הארמייה ה-38, שתי ארמיות טנקים (ארמיית הטנקים ה-6 וארמיית הטנקים ה-8), וקורפוס הארמייה ה-32 (32-й Кенигсорскай Кенигсор) בסימפרופול. בנוסף, דיוויזיית הרובאים הממונעים של המשמר ה-28 (MRD) וה-MRD ה-180 נותרו באוקראינה, לאחר שהיו בעבר תחת ארמיית המשמר ה-14 שהמפקדה שלה הייתה בטירספול, מולדובה. בתחילת שנת 1992 הוגדר התפקיד של מפקד כוחות היבשה. עד סוף 1992 התפרק המחוז הצבאי של קייב, ואוקראינה השתמשה במבנים שלו כבסיס למשרד ההגנה והמטה הכללי. בעוד שהתפקיד מפקד כוחות היבשה נוצר בתחילת 1992, חלפו יותר משנתיים לפני המינוי הראשון של קולונל-גנרל וסילי סובקוב, אשר מונה ב-7 באפריל 1994.^[5] המסגרת המשפטית של כוחות היבשה הוגדרה בסעיף 4 לחוק 'על הכוחות המזוינים של אוקראינה'. באותה תקופה לא היה לכוחות היבשה גוף פיקוד נפרד, והם היו כפופים ישירות למטה הכללי האוקראיני.

הקמת כוחות היבשה כשירות מזוין נפרד נחקקה באמצעות צו נשיאותי 368/96 מיום 23 במאי 1996, 'על כוחות הקרקע של אוקראינה'. באותה שנה הוקם גם פיקוד זרוע היבשה.

רפורמה

על פי תוכנית שפורסמה בשנת 2000, כוחות היבשה היו אמורים לצמצם את מספר החיילים מ-300,000 דאז ל-240,000 עד 2015, ולבצע שינוי מכוח מבוסס גיוס חלקי לצבא מקצועי מלא.^[6] הכוחות המזוינים קיבלו קצת יותר ממחצית מ-68 מיליון ה-HR שהובטחו להם לרפורמה ב-2001, והצליחו לפרק תשעה גדודים ולסגור 21 בסיסים צבאיים מקומיים.

משנת 1991 רכשו כוחות היבשה האוקראינים את הציוד הצבאי שלהם רק מרוסיה וממדינות חבר המדינות האחרות, וכן ייצרו באופן מקומי חלק מהציוד שלהם. עד 2014 ותחילת המלחמה בדונבאס, התעשייה הביטחונית באוקראינה ייצרה ציוד בעיקר לייצוא.